בכנות, הספר שהחזקתי בידיי התגלה כספר גרוע,
אבל, וזה אבל ענק, ראיתי שוב איך ספרות פרוזה רומנטית קלילה נחשבת כלא משובחת, כלא איכותית.

למה אני כותבת לכם את כל זה?
כי השבת קראתי את הספר "הזכות לאהוב" של לורי נלסון ספילמן (מאנגלית: שרון פרמינגר)
המספר על קללה בת מאתיים שנה המצויה בתוך משפחה איטלקית ענפה. בקללה, כל בת שנייה במשפחה לא זוכה לאהבה, לזוגיות.
בספר יש ניסיון של דודה פופי ושתי אחיונותיה - אמיליה ולוסי (כולן בנות שניות במשפחה) לשבור את אותה קללה ולזכות באהבה.
זהו ספר פרוזה רומנטי, קליל, עטוף בניחוחות איטלקיים שניתן להריח מבין הדפים.
על פניו לא ספרות איכותיות, אין כאן גאונות, אבל זה העניין, שלכתוב עלילה רומנטית, קלילה, נגישה, זה לא דבר של מה בכך ודרוש כאן כישרון גדול.

הדמויות בספר מאוד מוגדרות, דודה פופי ולוסי שתיהן חצופות, נועזות אבל הסופרת בגאונות מבחינה בין השתיים ומגדירה לכל אחת מהן חוצפה שונה.
תיאורי הנוף, המשפחתיות האיטלקית, החגיגה של הצבעים והריחות מובאים באופן מידתי, לא מעיק, לא חסר, באמצע.
והעלילה מקבלת תפנית, פונה לזויות שונות.

אז נכון, לורי נלסון ספילמן היא לא פילוסוף מהמאה הקודמת, אבל ברגישות ועדינות היא מעבירה את הקורא חוויה קסומה של עבר, הווה, עתיד, של ארצות הברית, איטליה, של משפחה איטלקית, של אהבה בין גבר לאישה, בין אם לבת, בין סבתא לנכדה.