אל שולחנו של הזאב/ רוזלה פוסטורינו
ספרים שמוכרזים כ"רבי מכר", כספרי ה"עשור", עושים לי אלרגיה.
יש משהו מאוד לא מיוחד בלאהוב משהו שכולם אוהבים, יש משהו מאוד לא מיוחד בלגלות יצירה שגילו אותה קודם.
לכן נשבעתי שלא אקרא את הספר "אל שולחנו של הזאב" של רוזלה פוסטורינו (תרגום: מונה גודאר) המספר על טועמות האוכל של היטלר. עשו לספר יחסי ציבור כל כך נרחבים, דיברו בשבחו בכל מקום כך שזה קצת הרג לי את החשק.
מה גם שחששתי שהסופרת לקחה פיסה היסטורית שהתגלגלה לידה על טועמת האוכל של היטלר, אבל לא תביא את זה בספר לכדי מימוש.
אבל קראתי את הספר.
למה?
כי המוכרת נשבעה לי שזה מדהים, שאהנה, וזוהי מוכרת שאני מחזיקה מדעתה.
ההתחלה של הספר היתה מעיקה, נמרחה לי כמו מסטיק, לא הבנתי איפה העלילה, איפה הסיפור, הרגשתי שהסופרת כופה עלי במשפטים דרמטיים להרגיש את הדרמה של אותה התקופה, אבל הלב לא מרגיש שום דרמה, רק שעושים עליו דמגוגיה זולה.
אבל אני לא מפסיקה ספרים באמצע והמשכתי לקרוא.
זה החל להתפתח.
הדמות הראשית החלה להקשר לדמויות נוספות, מלאות צבע וכך יכולתי לדמות לעצמי את אותם היחסים, הרגשות, בלי משפטי מפתח חזקים, מעצם התיאור האינטימי על חיים מלאים, סוחפים, מעניינים, שהיו ואינם.
זהו ספר שמעמיד בשאלה מהו אדם מוסרי.
הדמות הראשית מרגישה כמי שנסחפת אחרי מהמורות חייה וכל שרוצה היא לחיות, למולה, עומדת בניגוד מוחלט חברתה הטובה, הטועמת הנוספת אלפריד, שלא נמשכת אל תוך החיים בכוח האנרציה אלא משמיעה את קולה, כשחברתה נאנסת היא צועקת בקול גדול את העבירה ומחפשת שינתן הדין, כשחברה אחרת נכנסת להריון לא רצוי היא מביאה אותה לרופא שיעזור לה לפתור את הסוגיה.
והקצין הנאצי?
מספר על הקושי לעמוד מול יהודיות ולהרוג אותן, על השאלה המוסרית והתשובה שבחר לעצמו, לזוז מהתפקיד אבל לא לצעוק את האסון.
הספר הזה חידד לי שוב את העובדה שניתן לחיות חיים ארוכים בלי לחיות אותם באמת, ומנגד ניתן לחיות חיים קצרים אך מלאי משמעות.
כולנו בחיים עומדים מול הסוגיה האם להיות או לחדול, האם לזרום עם החיים או להתעמת מולם, לחשוב מה יעשה לי טוב, מה נכון מוסרית או ערכית לנשמה שלי, למי שאני.
אני רוצה לחשוב שרובנו בוחרים לבנות לעצמנו עולם ערכי ולדבוק בו.
לסיכום, היה שווה לצלוח את מאה העמודים הראשונים למול מאתיים עמודים שמעמתים אותך באופן מרשים ומדויק למול עצמך.