להחליף את המים של הפרחים/ ואלרי פרין
אחרי חודש וחצי שלא ראיתי את אמא ואבא, הנעתי את הרכב, נסעתי שעה בכדי לתת נפנוף מהמרפסת.
אמא שלחה לי ספרים.
יש לה את הספרייה הכי שווה ביקום.
בערב שבת התחלתי לקרוא את הספר "להחליף את המים של הפרחים" של ואלרי פרין (מצרפתית: אביגיל בורשטיין), בשש בבוקר סיימתי אותו.
הזהירו אותי שהספר מעט קשה בהתחלה, שלא אוותר, אבל האמת שנסחפתי לתוכו מהמילה הראשונה. התאהבתי בתיאור הציורי של הדמויות והמקומות, דמיינתי שאני שם בעיניי רוחי, זה היה מפורט, אבל לא מעייף ולא מאולץ, אלא סוחף. היה ברור שהסופרת לא ניסתה לכתוב נכון, היא פשוט כותבת נכון.
באמצע העלילה זה הכה בי: העלילה, הסיפור, מטלטל מדי, קשה מדי. מצאתי את עצמי בוכה ושהלב שלי אשכרה נשבר.
אני לא נגד ספרים עצובים, אוהבת לקרוא דרמות, עצבות, כאב, רוב הספרים שלי האמת כאלו, אבל משהו כאן היה לי קשה מדי, אכזרי מדי, חשוך מדי, לקראת הסוף מצאתי את עצמי ממש כועסת על הסופרת ואומרת לעצמי: "אלוהים נתן לך כישרון לפזר בעולם, למה לעזאזל את מתאכזרת בנשמתי?".
סיימתי את הספר. כל היום הלב שלי היה כבד בגללו.
שוחחתי על כך עם בן זוגי, אמרתי לו שהרגשתי ככה גם אחרי הספר: המפתח של שרה (טטיאנה דה רוניי), היה אכזריות בסוג המוות שהיה בספר שנרתעתי למולו, התכווצתי למולו ויומיים חשבתי רק עליו, מתי שכולם עפו על הספר אני הייתי משותקת.
ועדין, עם הרתיעה והכעס שלי למול העלילה אי אפשר להכחיש, זהו ספר טוב, זהו ספר מצוין, יש כאן סופרת סופר מוכשרת, גאונה.
וכן, היא עוררה בי בכי, מחשבה, היא ומילותייה ישבו בראשי בכל היום האחרון, אז וואלה, היא עשתה עבודה טובה.
מתחברים לדמויות בכל נימי הנשמה וכשנגמר בוכים על הפרידה ורוצים עוד היא כתבה עוד 2 ספרים שקראתי כבר ושניהם מדהימים כמו הראשון הלוואי שלא תפסיק לכתוב לעולם ……